כתיבה לנשמה – על ההיבטים המרפאים שבכתיבה

כתיבה מרפאה
כל הכתוב להלן הוא מזוית הראיה שלי ומניסיון חיי.
טוב, הכתיבה היא לא במקום רופא. חוץ מההנאה שבדבר, היא כדי להימנע מהצורך להגיע לרופא. מתי הרופא התעניין בך ולא בתופעות המחלה?
(אם הוא היה מתעניין זה היה נקרא רפואה מונעת. )
אז בכתיבה שלך את מתעניין בך. וזה מה שאתה צריך. את מתעניינת בך וזה מה שאת צריכה.
ההבנה שלי של החיים היא שעניינים רגשיים לא פתורים מייצרים תופעות בגוף. זו מעין הזמנה להיזכר, שיש כאן בהקשר לאיבר, עבודה לעשות. עבודת מודעות. וכאשר נעשית העבודה לא תיווצר מחלה, או שהמחלה תחלוף ולא תתקבע.
הרבה דרכים קיימות, אחת הדרכים, האהובות על ידי רבים, היא כתיבה.
כתיבה היא פורקן. כתיבה שמשחררת דיבור פנימי, לעצמי או למישהו מחיי, שלא היתה נאמרת אילולא ההזדמנות הזו בה העט פגש בנייר. ואז עשוי לעלות דבר שזכרתי, הרגשתי, ברגע המסויים שבו התרחשה או עמדה באויר, אפיזודה מחיי.
לפעמים יוצא מזה גם שיר. והנה, הדבר שהיה קשה אולי אפילו מריר, עכשיו הוא שיר. שיכול לדבר גם לאנשים אחרים.
הכתיבה הזו היא לעיני בלבד. אם ארצה אחלוק אותה.
אבל בכל זאת אשאל- אז למה לכתוב?
הנאה- אם הכתיבה לא היתה משחררת דופמין, הרי לא היינו חוזרים אליה.
היא פורקן ומסר למעמקי הנפש.
היא מאפשרת להביע דברים שאינם על פי ההיגיון שלפיו אנחנו חיים במציאות. היא מאפשרת גם וגם שבמציאות לא מתאפשר. אפשר להביע דבר והיפוכו וזו לפעמים שפת הנפש.
מכיוון שלא כל דבר ניתן לבטא בחברה שלה חוקים, ההשתקה שלי את עצמי היא סכנה מוחשית. ההבעה האישית היא חלק מבריאות הנפש. כי שתיקה לפעמים היא ממש עבירה כלפי עצמי.
דוגמא לשיר שבו הדמות הכותבת נאלצה לשתוק כדי לא לסכן את חייה, ולאחר מכן הביעה עצמה בשיר, הוא השיר הבא שכתבתי (נמצא גם כאן, תחת שירים לא מולחנים):

פַּעַם רִאשׁוֹנָה

פַּעַם רִאשׁוֹנָה
בָּרְחוֹב הִיא מוֹשִׁיטָה לִי יָד
שְׂעָרָהּ מְפֻזָּר
פַּעַם רִאשׁוֹנָה אֲנִי רוֹאָה אוֹתָהּ
בְּלִי אִפּוּר

זוֹ הַשְּׁכֵנָה שֶׁלִּי
מֵהַקּוֹמָה הַשְּׁלִישִׁית
אוֹחֶזֶת בְּיָדִי
וּמוֹשֶׁכֶת לַמִּקְלָט

הַפָּנִים שֶׁלָּהּ נִרְאִים
בְּתוֹךְ יַעַר הַפְּצָצוֹת
אַחַת עֶשְׂרֵה בַּלַּיְלָה
אוֹר יָרֵחַ בּוֹעֵר

בַּמִקְלָט מִינוּס שְׁתֵּי מַעֲלוֹת
אוּלַי אַנִּיחַ כָּאן רֹאשׁ
וָאקוּם אַחֲרֵי שֶׁהַכֹּל
יִגָּמֵר

בְּלִי אִפּוּר
יָפָה מִכָּל הַיָּמִים
כַּף לְיָדִי מוּשֶׁטֶת
תֵּבֵל וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ בּוֹכִים
אִי אֶפְשָׁר לְהַנִּיחַ רֹאשׁ. הִגִּיעוּ חַיָּלִים. לָקְחוּ אִתָּם אַחַת עֶשְׂרֵה נָשִׁים. כַּמָּה מַלְאָכִים מִפֹּה נִסּוּ לְהָגֵן עֲלֵיהֶן וְנוֹרוּ … אֶחָד מֵהַקּוֹלוֹת שֶׁל הַנָּשִׁים הַמִּתְחַנְּנוֹת לִשְׁפִיּוּת הָיָה שֶׁלָּהּ
וְאָז
רַעַשׁ שֶׁל הַגּוֹרָל
הַמַּגָּפַיִּם שֶׁל הָאוֹיֵב
רָצִיתִי לִצְעֹק כְּשֶׁלָּקְחוּ אוֹתָהּ הַחוּצָה
יָצָא לִי רַק שֶׁקֶט כּוֹאֵב

לָקְחוּ אוֹתָהּ לֶחָצֵר
כְּשֶׁבָּאֲוִיר סַכִּינִים שְׁלוּפוֹת
הָיוּ אִתָּהּ עוֹד עֶשֶׂר בַּחוּרוֹת
אַחַת עֶשְׂרֵה נְשָׁמוֹת מְפַרְפְּרוֹת

מִינוּס שָׁלוֹשׁ מַעֲלוֹת
וְהִתְחִיל בֶּחָצֵר לְטַפְטֵף
הַקּוֹל שֶׁל הַשְּׁכֵנָה מֵהַקּוֹמָה הַשְּׁלִישִׁית
וְקוֹל נוֹרָא מִכָּל נוֹכֵחַ וְשׁוֹתֵק

בְּלִי אִפּוּר
יָפָה מִכָּל הַיָּמִים
כַּף לְיָדִי מוּשֶׁטֶת
תֵּבֵל וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ בּוֹכִים
אָחַזְתִּי, יָדָהּ נִשְׁמְטָה מִיָדִי
מַלְאָכִים וְצִפּוֹרִים
אִם לְאַרְצְכֶם הִגִּיעָה
שִׁמְּרוּהָ כְּפִי שֶׁהִיא