השירים שלי
פעמים רבות השיר מביע משאלה, סמוייה או גלויה. באגדות, באה פיה ועוזרת לאדם בהגשמת המשאלה. השיר נושא את המשאלה ומפזר אותה בעולם.
וכאן אני עומדת, מחזיקה בידי את השיר, פורשת את כף היד, ממלמלת ברכה ושולחת אותו: "עוף גוזל! חתוך את השמיים"
קונסטלציה מערכתית – משפחתית
כשאנחנו מתמודדים עם קושי או אתגר, הקונסטלציה יכולה להציע לנו את ההקשר הבינדורי וההקשר ההיסטורי- רגשי – פרטי שלנו, כדי להבין ולפענח את הקושי.
אשמח לענות על כל שאלה
דברים שנשארים - ספר
בכל מבוגר חי הילד, עם שפת הילד שלו. עם הארץ בה היה מוקף ושעל אדמתה הלך. עם הבית בו גדל, שאף פעם הוא לא לגמרי עוזב אותו. הילד הזה הוא מקור חיים למבוגר.
יש בו תום. הרעיונות שלו הם יצירתיים, כי ילד אוהב לשחק, להשתעשע. והזיכרונות – הם מקור לכוח. הם מזכירים את הבסיס. וגם אם יש בהם כאב, יש בהם מתנה גדולה, ואותה אפשר לגלות.
לכל אלו קראתי בשם קוד - דברים שנשארים.
מאמרים אחרונים
הכתיבה כריפוי – למה ואיך?
כתיבה היא עיבוד חומרי נפש. גם אם נראה לנו שאנחנו רק מתעדים, נעשית פעולת עיבוד של המידע.
נושא שקשה לנו לדבר עליו, או לא מקובל לדבר עליו, או אין לנו עם מי לדבר עליו כך שיתקבל ללא שיפוט וביקורת.
הכתיבה היא תהליך יצירתי, וככל התהליכים היצירתיים היצירתייות היא כלי ריפוי.
היא מאפשרת גיבוש אני אוטנטי, המחובר לעצמו בהווה.
היא משפרת את ה weel being שלנו. את החיות שלנו, את הבריאות.
היא מראה את העושר הפנימי שלנו.
זה כמו מעיין פנימי שיש עליו אבן שסוגרת והכתיבה גוללת את האבן.
הכתיבה חושפת לנו את היחודיות שלנו. כי רק אנחנו יכולים לכתוב כמו שאנחנו כותבים.
כשאדם נחשף ליחודיות שלו הוא מרגיש טוב יותר, הוא נרפא.
הכתיבה משחררת דברים שלא היינו מודעים להם. היא דרך אל המודחק, אל הלא מדובר בין האדם לביון עצמו. האדם מכיר עוד רובד בו ועצם הפעולה מעלה בו פליאה. יש תחושת הקלה.
אדם מסתובב עם סודות. ככל שהסוד סגור יותר נלקח ממאגר האנרגיה שלו חלק לשמירה על הסוד.
להוציא את הסוד בכתיבה יוצר תחושת שחרור והקלה.
בעת הכתיבה יש חיבור לרגע (מיינדפולנס), תשומת הלב נמצאת ברגע בו מתמקדים.
התמקדות ברגע היא לכשעצמה טיפת מרפא, והיא גם אימון לחיות את הרגע הזה.
בכתיבה אנחנו נחשפים לתנועה שבחיים. זה מסר אופטימי, שגם אם היה רע, עוד יהיה טוב.
בכתיבה אנחנו מספרים את הסיפור (נראטיב) שלנו מנקודת המצב של היום. כך מתאפשר להביט על דבר שהיה קפוא בתוכנו (טראומה) מחדש. לראות מה שקרה, לא בזמן אמת. להביט מהיום על אז.
בכתיבה אנחנו משנים את הסיפור ומכניסים בו חיות.
עולים דברים מפתיעים. איזה כיף זה לאדם להפתיע את עצמו, זה כמו שנולד בי עוד חלק שעכשיו חי בי, התעשרתי.
המקום שלי בעולם
המקום שלי בעולם
לכל אחד טוב שיהיה מקום שהוא שלו בעולם. מקום בו הוא מתמלא באנרגיה, סופג, נרפא, מתמלא.
זה יכול להיות מקום אמיתי או דמיוני. אפשר לעצום עיניים ולהיות בו.
ואז להתבונן סביבי ולצאת להכיר אותו דרך הרגלים.
להביט איך נראה האופק פה.
מה זווית השמש בדיוק עכשיו, ואיך היא נופלת על השיחים. על המים בבריכה הקטנה.
זה מקום שהוא רק שלי. יש בו את הריחות שאני אוהבת, את הרוח כפי שאני אוהבת את הנשיבה שלה, כאן אני יכולה לשמוע את הקולות שטובים עבורי.
להיות כאן זה זמן הנפש שלי.
זמן ההפוגה.
איש אינו מגיע, זה מקום שלי.
עכשיו אני מחפשת מקום לרבוץ בו. מקום רך. הנה עשבים רכים ונעימים, ומרגוע לראש תחתי.
כאן אני מתחברת לאמא אדמה והיא משענת.
אני מרפה את הגוף לעומתה ולתוכה, והיא מקבלת.
כך אני נחה. כאבי העולם לא מגיעים לכאן.
כאן אני יכולה להתייחד עם כאבי.
אחד אחד אני אומרת להם.
והם באים, כמו הכבשים בכבש ה 16, כל פעם מתייצב אחד.
והכבש שעוצר אני נשארת איתו.
זה הכאב ה 16 שלי.
ולאחר מכן, הוא יוצא לדרכו, ואני לעבודת יומי.
אני נפרדת מהמקום שלי בעולם. עוזבת אותו עד לפעם הבאה שאבוא. הוא תמיד שם. בשבילי.
אם תעברו לידו תוכלו ודאי לחוש את הקסם שלו.
אם אתם חברים שלי יתכן שבפעם הבאה אזמין אתכם ונרקוד את ריקוד הלבבות.
על כתיבה בעקבות טריגר, על השראה ועל התמסרות לתהליך היצירה
מהו טריגר לכתיבה?
טריגר יכול להיות כל דבר שגורם למשהו לפרוץ למודעות שלנו.
טריגר יכול להיות תמונת נוף לפנינו, משפט שמישהו אחר אמר ליד האוזן וקלטנו את המשמעות המיוחדת שלו, ריח שמגיע לאף, משפט שקראנו בווטסאפ, מחשבה שעלתה לנו או חלום שהתעוררנו ממנו.
טריגר יכול היות גם תרגיל כתיבה בסדנא, תרגיל שהוא לכאורה מכני, אבל הוא מניע איזה גלגל שיניים שזורק אותנו לתחושות גוף, לזיכרונות רגשיים, לתשוקה חזקה מפעם או תשוקה שעולה למשהו שעוד לא התרחש והיא עומדת באוויר ורוצה הגשמה.
מה שחשוב לעניינינו הוא שאם אנחנו מעוניינים לפלרטט עם ההשראה – נלך עם זה!
לפעמים לא נוכל להתמסר להשראה בגלל הנסיבות, כמו בשיר הזה המספר מה לא היה ולכן אִפְשֵׁר לשיר שבא עם ההשראה לְהִכָּתֵב:
אִם בְּדִיּוּק הָיָה טֵלֵפוֹן
הטריגר יכול לגרום לנו להיות במימדי זמן ומקום אחרים, בהן הסביבה לא קיימת בנוכחות שלה ואנחנו נמצאים כל כולנו בדבר הזה שמעסיק אותנו.
לזה קוראים השראה.
זה יכול להופיע באמבטיה, בהליכה בטבע, או בזמן הכי רועש של ערב משפחתי, שמשהו יזנק לתודעה ויפתח דלת מיוחדת.
זה משהו שאי אפשר לדחות, לפחות מניסיוני. אבל החיים לא תמיד מאפשרים להתפנות ההשראה שבאה, ובמקרה כזה מומלץ לפחות לכתוב את הסימנים שחווינו והם יהיו מפה שבאמצעותה נלך חזרה למקום הזה כשיהיה לנו סוף סוף פנאי.
אלו צֵ'טָלַךְ.
אליהם נחזור כשנוכל. ככל שהאירוע טרי כך קל יותר לחזור אליו.
אני אישית התאכזבתי פעמים רבות כשנוכחתי שהקסם כבר נמוג – כשחזרתי לדבר.
מודעות לחלק זה של התהליך תעזור לנו להתמסר לו ביתר שאת.
על ההתמסרות להשראה:
בשלב הראשון כשכותבים, זה רק להיות פתוח למה שרוצה לצאת.
בזמן הזה עשה לך מצווה ופשוט זרום. תהנה. תכתוב או תשחר עד שהתחושה היא שיצא הכל.
תאפשר ותן זמן ליציאה החוצה. ממש עד לפורקן, תהיה עם זה בהנאה שלמה.
תתמסר לתהליך, תהיה בהודייה שהוא מתרחש, תהיה איתו, עד שתרגיש שהוא הושלם.
כשזה נראה שזה נגמר, תישאר עם זה עוד קצת ותן למוזה להפתיע אותך.
פעמים רבות יש אדוות, או מגיע פאנץ' ליין.
בזמן הזה – מה לא לעשות?
לשמוע לקול בתוכך שאומר:
מה זה השטויות האלה?
מה זה לחלום באמצע היום?
ובאילו מילים אתה משתמש? מה קרה לך? שחכת מי אתה? ומה אתה?
אם יש קול כזה תרגיע אותו, תגיד לו "הכל בסדר", אני זוכר את כל זה. עוד מעט.
אמור לעצמך: אני זכאי לזמן הזה, זה זמן שלי, זה זמן לחיות.