איך כותבים שיר?

על ההודיה. בשבח ההודיה.
(ובהמשך, על הרגע הזה, ההווה, על הקונקרטי, על כתיבה) ושיר שחובה לקרוא

ההודיה מרכזת אותנו בטוב מתוך הכל. יש המון דברים בעולמנו הפרטי, ואנחנו מתמקדים בחלק. באיזה חלק? זה נתון בידינו

אז כדאי לבחור בהודיה. לא?
היא מרחיקה אותנו מביקורתיות, שהיא מלכודת לחיים גרועים, לצרות עין, להקטנה. היא מחזירה את כל הרעות האלה מהעולם אלינו, זה ממש לייבא אותם שיעכירו את עולמנו.
ההתמקדות בהודיה אינה טיפשות רוחניקית. אני מדגישה את זה כי פעם זה נראה לי ככה, כי לא הבנתי את המהות. חשבתי שהרעיון הזה הוא סם שהרוחניקים מפזרים.

אם כך, על מה להודות? על מה שקיים בעולמי, כשאני מתרכזת בעצמי, ברגע ההווה.
במה שקיים ברגע הזה. אני מרגישה את הגוף. לא כואב לי דבר. אני לא רעבה, אני נושמת ברווחה.

מחקרים מראים שמיקוד בהוה ובעיקר בטוב שקיים בהווה מגדיל את תחושת האושר, והאפקט של זה אינו כמה דקות אלא ארוך טווח.
ואין יותר מהקונקרטי לתאר את הרגע הזה……
זה לא האושר, אלא פרפר אחד שנכנס לתחום הראיה שלי ומואר בקרן האלכסונית
זו לא הבדידות, אלא נביחת כלב בחשיכה והשקט ששורר אחריה, שאני שומעת.

️בכתיבה, הקונקרטי מתאר דרך הפרטים את את עולמו של הכותב.
למשל 4 משפטים של אסיר בצינוק:
שכבות טיח מעל ראשי
רגלי מתעקשות לנוע בקרקע הרטובה
האור החשמלי נגוז כגור בחשיכה
עונג העיניים תופס אותי בזכרונות של חיים קודמים
קל כחופש.

וכל זה (כולל הומור, שמראה את המציאות בדרך שמאפשרת חיים, עוד מרכיב לצלוח את החיים בהליכה על המדרכה המוארת יותר)
וגם מציאות קשה, והודיה למרות הכל כך בשיר הבא,
שכתב זביגנייב הרברט:

אֲדֹנָי,
מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ בַּעֲבוּר מַרְכֹּלֶת הַחַיִּים הַזֹּאת כֻּלָּהּ, שֶׁבָּהּ
אֲנִי טוֹבֵעַ מֵאָז וּמֵעוֹלָם בְּלֹא הַצָּלָה מְרֻכַּז עַד מָוֶת
בְּחִפּוּשׂ מַתְמִיד אַחַר פַּכִּים קְטַנִּים.

יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ שֶׁנָּתַתָּ לִי כַּפְתּוֹרִים פְּשׁוּטִיט מַרְאֶה,
סִכּוּת, כְּתֵפִיּוֹת, מִשְׁקָפַיִם, קִלּוּחַ דַּק שֶׁל דַּיּוֹ,
דַּפֵּי נְיָר חֲלָקִים, תָּמִיד מַסְבִּירֵי פָּנִים, גּוּפִיּוֹת שְׁקוּפוֹת,
תִּיקִים סַבְלָנִיִּים, מְחַכִּים.

אֲדֹנָי, מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ בַּעֲבוּר מַזְרְקִים עִם מַחַט עָבָה וְדַקָּה כְּמוֹ
שָׁעֲרָה, רְטִיּוֹת, אִסְפְּלָנִיּוֹת לְמִינֵיהֶן, תַּחְבֹּשֶׁת צַיִּטְנִית, הַשֶּׁבַח
וְהַתּוֹדָה
בַּעֲבוּר הָעֵרוּי, הַמְּלָחִים הַמִּינֵרָלִיִּים, הַצַּנְתָּר הַוְרִידִי וְיוֹתֵר מִכָּל
בַּעֲבוּר גְּלוּלוֹת הַשֵּׁנָה שֶׁשְּׁמַן כְּשֵׁם נִימְפוֹת רוֹמָאִיּוֹת,
שֶׁטּוֹבוֹת הֵן, מִפְּנֵי שֶׁמַּזְמִינוֹת הֵן, מַזְכִּירוֹת, תַּחֲלִיף
לַמָּוֶת.

איזו שפה שומע תינוק כשהוא נולד?
אילו מחוות גופניות הוא חווה?
היכן מניחים אותו?
איפה מאופסן כל הזיכרון הזה?
איך הוא משפיע על חייו?
דברים שנראים מאד פשוטים כי הם המציאות. מלווים אותנו דרך חוויות חיינו, כי אנחנו לא מכירים משהו אחר.
לפעמים יקרה משהו שיעיר אותנו לראות את זה באופן מודע ונוכל לחשוב אם זה טוב או הכרחי או חיוני לחיינו.
אבל זה לא תמיד קורה, ואם כן, זה קורה בדרך כלל כתוצאה מחוויה שלא קלה לנו, שמובילה אותנו לאינטנסיביות רגשית, התגברות, ותובנות.

הנה סיפור:
כשהייתי קטנה אהבתי ללכת לקרקס. האוהל העצום, האנשים השונים והמגורים שלהם בקרונות מסביב, ובעיקר בגלל בעלי החיים. כן, זה היה מזמן. מכל החיות הקסימו אותי פילים. חיה שנראתה לי חכמה וגם בגודל מדהים. אני זוכרת פיל אחד די צעיר ומקושט. בזמן ההופעה הוא התיישב על שרפרף, עשה פעולות מספר פעמים כפי שכתוב בשלט עם מספר שהניף המאמן, ובכלל, עשה דברים שנראו מגניבים לילדה שהייתי אז. בין קטע הופעה אחד לשני הוא נקשר בשרשרת מרגלו ליתד קטנה, כמעט בלתי נראית.
זה העציב אותי והתפלאתי למה כשהוא משוחרר הוא לא בורח.
התבגרתי ועם הזמן (הרבה זמן), גיליתי בחיי שלי יתד ועוד יתד שליוו אותי. ועם הידיעה שזו יתד, שליוותה אותי בדרך, ושרשרת, שחיברה אותי ליתד, התפתחה גם ההבנה שאפשר לשחרר את השרשרת.

זה בידי. גם שהיתד לא בשבילי/לא שלי.
אם כי לפעמים (כמו הפיל?) שם גם האוכל, הקישוטים, והתשואות. ובעיקר מה שידוע ומוכר לעומת הלא מוכר והזר.

בקונסטלציה משפחתית אנחנו יכולים לא רק להבין, אלא גם לחוות. אפשר להתנסות בלחיות בלי השרשרת וגם בלי היתד. ולהרגיש, להרגיש מה מתאים.
האם היתד מגינה? אם כן- האם אני צריך את ההגנה הזו?
מי בכלל הניח את היתד הזו שם?

לסיפור הזה אני קוראת סיפור מרפא. למה? כי זה הפוטנציאל שלו. מכאן אפשר להמשיך

כשאני מקבלת סם חיים פעם ב
כל מה שקשה לסבול בעולם מקבל פרופורציה אחרת.
יש כמה דברים שמתפקדים כסם חיים. אחד מהם הוא הדברים שבאים משומקום.
כשאני מגלה כמה מילים פשוטות שבאות עם לחן לאוזן ומביאות pattern של אמת גדולה על החיים
זה רגע שבו אני שוכחת לרגע שאני קיימת, כאילו פסחתי על הרגע הזה בחיים, אבל בעצם ברגע הזה אני כולי בתוך מוד של פליאה וצופה ביראה בזרם של החיים.
הכל נמצא שם עבורי בלי מאמץ, בא משומקום ונראה שישאר שם לנצח, זורם עבורי מהשמים.
ואני, לא עשיתי דבר, רק הסכמתי לקבל/להרגיש/לחוות את הפלא הזה, ולהיות פתוחה בשבילו.
ועל כך כתבתי:
את זה להוסיף בלינק לשירים להלחנה
אִם בְּדִיּוּק הָיָה טֵלֵפוֹן,
אִם הָיָה לִי כְּאֵב בֶּטֶן,
אִם הַתִּינוֹק הָיָה מִתְעוֹרֵר וּבוֹכֶה בְּדִיּוּק אָז,
אִם מָה שֶׁאָמְרוּ לִי הָיִיתִי עוֹשָׂה וְאָמְרוּ לִי לֹא לִהְיוֹת בְּמָקוֹם שֶׁהוּא לֹא אֱמֶת וְלֹא שֶׁקֶר
הָיִיתִי רוֹאָה רַק אֶת רִצְפַּת הַמִּטְבָּח
(וְטוֹבַעַת בָּאַשְׁמָה עִם הַגַּרְגְּרִים תַּחַת הָרְגָלִים)
וְלֹא אֶת הַכּוֹכָבִים הַנּוֹצְצִים
שֶׁהִסְתַּדְּרוּ נוֹרָא יָפֶה
בְּתוֹךְ סַלְסִלַּת הָאוֹר
כְּשֶׁאָז
חָיִיתִי

להכנס בדלת הנפתחת

"תת ההכרה נפתחת כמו מניפה" יונה וולך

הכותב צולל אל מה שלא נגיש במצב יומיומי רגיל. עליו להיות פתוח ונכון לקלוט את הרמזים. הם יכולים לבוא בדרכים שונות. תמונה ויזואלית, צרוף מילים, זיכרון.

הדברים הללו מופיעים ועתידים להעלם אם לא תתפוס אותם ותאמצם אל לבך.

אלו פנינים שנקרות בדרכך.

אבל החיים קורים. מגיע ווטסאפ. הילד חולה. מכתב פיטורין נחת.

מתי יש פְנִיוּת לרמזים הללו? זה קורה כשהאדם הופך ל"אדם כותב" בתודעה שלו. אז הוא רגיש לאותו הלך רוח ונכנס אליו במידה והוא בוחר בכך.

הדבר דומה לדלת שנפתחת לך בדרכך. אפשר להכנס בה ואפשר שלא.

זו בחירה.

אני נכנסתי וראיתי טוב.

רבות הדרכים… כמה מילים על זה

איך מתחילים לכתוב?

כדי להניע תהליך כתיבה אני יכולה להיאחז במצב רוח מסיים, בזיכרון שחי בתוכי ומציף, במלה או משפט ששמעתי או קראתי ועורר אותי לתשומת לב מסוימת, אולי הפתיע, אולי ריגש, אולי עורר קסם מיוחד. זה יכול להיות מילים מעיתון, מווטסאפ, משיר מתנגן (יש זכויות יוצרים אבל אפשר להיות מושפעת ממנו). אני מושפעת מהעולם ולוקחת ממנו השראה. אני לוקחת השראה מהעולם שחי בתוכי. השיר הוא הרבה פעמים חיבור בין העולמות הללו.
שיטה נוספת היא כתיבת "דפי בוקר", כך מכונים דפים בהם כותבים ברצף מה שהעט כותבת, בלי תכנון, חשיבה או בקרה. ממלאים 3 עמודים. לאחר שסיימתי אני מרפרפת ומסמנת שברי משפט, רעיון, או דימוי שנכתב ואיתם מפליגה לכתיבת שיר.
אצלי כל שיר תמיד מתחילה בעט ונייר. רק לאחר שעשיתי אי אילו שרבוטים או טיוטות ואני מרגישה ש"יש כאן שיר", אני מקלידה במחשב. כתיבה ידנית מפעילה אזורים במוח וכתיבה במחשב מפעילה אזורים אחרים. לי עובד טוב יותר בעבודה של היד.

שיר הוא משהו פרטי שבא לתחום הציבורי

שיר הוא לא סתם פרטי, ככל שהוא מאד פרטי, הוא טוב יותר. (זה לא אומר חשיפת פרטים בהכרח), אלא ספציפיות. למשל, אם הבוקר בא לי בטוב, איך בדיוק? איך זה נראה? איך זה מרגיש? כמו מה זה? מתי? והתשובות המדויקות (ברחל בתך הקטנה) והספונטניות הן בדר"כ הטובות ביותר כי הן האוטנטיות ביותר.
יחד עם זה השיר יוצא ממני ומגיע לעולם המשותף לכולם, והוא יובן כי הוא חוויה שגם מישהו אחר חווה או יכול לחוות. וככל שהוא יהיה גם מאד פרטי וגם מאד משהו משותף, כך החוויה של הקורא תהיה יותר עזה, כי היא תהיה יותר מובנת.
כלומר, גם אם לא חוויתי חוויות כמו להיות בכלא, אסירה, מתי שהוא הרגשתי מוגבלת בתנועה, מוגבלת בקבלת החלטות, ויש בזה משהו מחווית האסיר. ובתור הקוראת/המאזינה, גם אם דבר כזה לא חוויתי, עדין אוכל להזדהות עם השיר אם הוא ידבר על הכאב שבזה, הפחדים, ואף על רגע של אושר למרות הכל. למה? ככל שהשיר יעביר חוויה מדוייקת, אוכל לשים עצמי במקום הדובר בשיר, או הדמות עליה נכתב השיר, אוכל לדמות עצמי בסיטואציה, כי גם לי כיצור אנושי היו אי פעם חוויות של כאב ופחדים. וכקוראת/ שומעת, מסקרנות אותי חוויות שמעולם לא חוויתי וכנראה גם לא אחווה, וזו הזדמנות להכיר אותן מבפנים.

לשון פיוטית, לשון תקנית ולשון מדוברת

לשון פיוטית טובה בעיני אם לשתי אותה (כמו בצק) ביחד עם השיר. היא גרועה אם היא כמו קישוט חסר טעם.
אני מעדיפה לשון תקנית וביטויים מלשון מדוברת.

לחרוז או לא לחרוז?

חריזה, כמו מגבלות אחרות שהכותב שם לעצמו (משקל, בתים באורך זהה, משפט פותח חוזר בכל בית, ועוד), הן מגבלות שמגבילות מצד אחד ומצד שני מאתגרות את הכותב ומביאות אותו למצוא פתרונות מיוחדים, שאילולא ההגבלה לא היה מגיע אליהם.
כל כותב ירגיש מה טוב עבורו, תמיד או בשיר מסויים, ומה עובד יותר טוב עבור השיר.

על תהליך היצירה

זה אחד הדברים הכי כיפיים והפעילות הכי מתגמלת.
זה הכי דומה למשחק. כמו שילד משחק/חוקר את העולם. בלי מורא, תוך סקרנות והרפתקאה.
זה הכי דומה לקסם.
במקביל למחשבה הרציונלית, הפועלת על פי עקרון הסיבתיות, קיימת מחשבה מיתית, הנמצאת בעולם מופלא לו חוקים משלו. שם אין הפרדה בין חיצוני לפנימי, ולכן בשיר תאור החוץ, העולם, הוא תאור מצב הנפש. בשיר מתאפשר הכל. מתאפשרים דברים שאדם לא יכול להכיל בשכל הרציונלי שלו.
הזמנים יכולים להתקיים במקביל ובכפיפה אחת.
הכתיבה משחררת את הכותב ממצב של טרם בריאה (תוהו בוהו) אל מצב בו נעשית הכרה במה שיש ושחרור ממצב של "ללא מילים" אל הדיבור. כך במעשהו היוצר הוא בורא.
ההרגשה היא כמו לזהות איזו אמת שקיימת בעולם, בפרטים הקטנים, וזה מרגיש מאד נוכח בחוויה, מאד מוחשי.
היצירה היא יצירה מיש. חיבור של דברים קיימים. משהו בחיבור הזה הוא אורגינלי, ייחודי, נושא טביעת הרגע והסיטואציה בה נוצר ומעיד עליהם, כמשהו שהתקיים בעולם.
היצירה שקולה למטאפורה – שהיא חיבור של שני דברים מ"שדות סמנטיים" שונים. כמו לב ואבן. אבל לב אבן כבר הפך צרוף מקובל, ואילו החיבור שנוצר בתהליך היצירה הוא ראשוני. כמו במצב בו האדם הראשון חשב על לב אבן.
דוגמא לחיבור שנוצר בין שני אלמנטים ויצר שיר:
היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה (פסוק ד מתהלים מב) + ציפור (דמות)
השיר מופיע ב"שירים להלחנה"

לקריאת ״היתה לי דמעתי לחם״ »

דוגמא נוספת:
זה רגע שכזה + מה שאפשר (מטבע לשון חוזרת). מבנה שיצר את מה שעלה לי ברגע הנוכחי ההוא בו נכתב השיר.

זה רגע כזה
מה שאפשר להרגיש בא באיוושה
מה שאפשר לומר בא בלחישה
מה שאפשר לחלום בא
בלי דלת, בלי חלון
בא
זה רגע כזה
שמה שאפשר להרגיש רוקד
שמה שחופשי חוגג
שמה שאפשר לשחרר עוזב
ומה שאפשר להניף
מתרומם עד כאב
צרו לכם דגם של 2 דברים שלא קשורים לכאורה והשלימו את מה שעולה לכדי שיר.

מבחינה מעשית השלב הראשון בתהליך הוא כתיבה, בלי סידור ובלי ביקורת. פשוט להוציא את כל מה שעולה לי, אסוציאציה, רעיון, מילים מסויימות. מטרת השלב הזה הוא לשים את כל מה שעלה על הנייר. בשלב זה אני ממשיכה עד שהוא הגיע לרוויה. בשלב זה פעיל חלק ימין של המוח, החלק האינטואיטיבי.
השלב הבא הוא עריכה. בשלב זה פעיל חלק שמאל של המוח, החלק האנליטי. העריכה היא ראיה בעיניים ביקורתיות, מה טוב, מה עדיף, איך טוב? והעריכה תורמת לעיצוב השיר, בהירות, וזיכוך האמירה של השיר. למשל, חלוקה לבתים, בחינה של מה יבוא קודם ומה אחר כך, האם אני רוצה לסיים בכך או בכך, האם העברתי את מה שחשוב לי, האם מה שאמרתי ברור דיו, האם הדמות ברורה? האם השם מתאים? יש אינספור שאלות ואלו רק כמה דוגמאות.
במידה ואני רוצה למשל להוסיף בית, לאחר העריכה, שוב אני חוזרת לשלב 1, מרפה מביקורתיות ונותנת לחלק המשחק שבתוכי להתפרע. חלק זה לא אוהב שמחזיקים אותו "קצר" ושופטים את מה שהוא מביא. ולכן, רק אחרי שסיימתי אחזור שוב לערוך חלק זה.

דבר נוסף שאני עושה הוא חזרה אל השיר, בריכוז מלא, בקריאה בקול, או בלב. שיר הוא משחק של מצלול ולכן זה חשוב להאזין. מה שאני שומעת עוזר לי גם להבין אם השיר "דובר אמת". זה חשוב שידבר אמת, כי אחרת אין לו זכות קיום.
חזרות רבות ניתן לעשות כמו סתת שעובד עם האבן שלו. עד שמרגישים שהשיר הושלם. אם בכלל…
בהמשך לשלב זה אפשר להיוועץ בעורך/חבר. מישהו שהוא אמין בעיני ולא יהיה מנומס מדי, ומצד שני יתייחס בכבוד ולגופו של עניין, כדי לקדם את השיר.
מי שרוצה ליווי שלי מוזמן לפנות אלי בווטסאפ כאן

חשיפה אישית

מכירים את זה שמישהו שואל כך: חבר שואל….
מכיוון שהכותב יכול לכתוב רק חוויות שחווה, באמת או בדמיון (וגם אז על סמך חוויות עבר), אפילו אם הן בכסות אחרת, יש בפרסום אלמנט של חשיפה. פתרונות שהיו קיימים עבור כותבים אחרים הם לכתוב מפי דמות אחרת, למשל אהבתה של תרזה דמון – לאה גולדברג.
יש כותבים שחיכו עם הפרסום לנקודת זמן מסויימת, למשל – מות הורה, בגרות של ילד.
יש גם מקרים הפוכים בהם הכותבים אספו עותקים של ספר השירים שלהם מהחנויות.

#איך כותבים_שיר

התרפיה שבכתיבה

הכתיבה היא בית לחזור אליו. הבית הזה הוא מקום פרטי בו אני יכולה להיות עם עצמי. לדבר עם עצמי, עם חלקים שבי, בחופש מוחלט. היא מגלה לי מה האמת שלי, שלפעמים לא ברורה דיה. כי מה שנכתב לצורך החרוז או השיר ואינו אמת, נמחק מהר, הוא לא יכול להישאר כתוב בשיר, כי התחושה היא שמה שבונה את השיר הוא רק האמת ולא החרוז או המשקל שלפעמים יפים יותר מהאמת
השיר מאפשר לי דיבור שלא אוכל להגיד אותו בשום אופן אחר. בשום סיטואציה שאני יכולה לדמיין.
ומכוון שהדיבור – הוצאת מחשבות ורגשות ודברים שבפנים החוצה, חשוב לי כאלמנט חיים, חשוב לי לכתוב. זה כמו לצעוק בכיכר העיר. מאד משחרר.
הכתיבה מאפשרת לי להפר חוקי עברית, לסתת באמצעות השפה משהו ייחודי. באיזה עוד תחום בעולם ניתן לי להפר כללים מבלי להיפרע בסנקציה?
הכתיבה מאפשרת לי לחזור לחוויה ולמאורע או רגש שהתקיימו בי. כאן מה שהיה קשה ונצרב בגוף הופך למשהו אחר, משהו ראוי.
נוכחתי לדעת שהביטוי שלי הוא כלי לבריאות הנפש, לשפיות, בעולם שלפעמים כאוטי ולפעמים מאכזב. אירועים קשים שכתבתי הפכו אותי למאושרת בזה שהפכו לשיר. מין נחמה על מה שעברתי, שהנה, בסופו של דבר הביא לי גם מקום של נחת.

דוגמא לשיר שמדבר על זה:

להפוך הרים לגבעות

הגשר שבור
הכפה אדומה
זאבים אורבים
בכל פינה.
הולכת ביער שוב
ילדה קטנה.
נגד העיוורון,
בעבודת נמלים,
נכנסת לצל
בונה אי
על חוף מבטחים.
אני בְשקט
בין ההרים
צעד רעד
מושכת קצה
פורמת
תופרת
הופכת הרים לגבעות.

כאשר אדם היה במצב רגעי של אלם, עקב הפתעה, עקב אירוע שקשה להכיל, ולאחר מכן בעקבות תהליך הוא כותב את חווית האירוע, הוא בורא את תהליך ההבראה שלו. הוא יוצא ממצב של חוסר אונים של "ללא מילים", למצב פעיל – כתיבה.
לדוגמא:

תַּלְתַּלַּי הָפְכוּ עָלִים
רַגְלַי לְשָׁרְשִׁים
וְעַל גִּזְעִי קְלִפָּה.

רַק עֲנָפַי עָנוּ רִשְׁרוּשׁ
דּוּמָם הֵנַעְתִּי צַמַּרְתִּי
בְּפִי מִלָּה קָפְאָה.

השיר מתאר את הקפיאה על המקום ואת האילמות שהיתה. עצם ההבעה בכתב של החוויה היא השחרור מחווית האילמות.

פרסום השיר ברבים

פרסום השיר הוא הדהוד הקול הפרטי בעולם. הדרך לשתף שמה שקרה לי, היא אחת הדרכים לפתור טראומה שחוויתי. אקט ההוצאה החוצה מאד משמעותי בתהליך הריפוי.
הפרסום הוא אקט משלים לחווית הביטוי העצמי.
קריאת שיר פותחת בפני הקורא הצצה אל שפת הנפש.
ההכרה של מה שקרה וקורה גם לאחרים נותנת לקורא פרספקטיבה על חייו.
כך בפעולת הכתיבה והפרסום, הכותב נותן טוב לעולם ועוזר לאחרים.