טלי בן ענת, נעים להכיר.
מנחה בגישת הקונסטלציה המשפחתית
מוזמנים להכיר אותי קצת יותר דרך הביוגרפיה שלי,
בעיקר באמצעות שירים.
בקצרה, נולדתי בתל אביב ב 1956, וגדלתי בה עד לגיוס לנח"ל,
מאז אני חיה בבית גוברין.

ילדותי
ברגע מסוים, שמתי לב שראשי התיבות שלי הן: ט.ב.ע. טבע היא מלה נפלאה עבורי.
זה היה הטריגר שהניע את השיר.
אֲנִי ט.ב.ע. נוֹלָדְתִי בְּאֶרֶץ קְטַנָּה וּבְּבָּיִת בּוֹ צָהֲרַיִם בָּאוּ אֲחַרֵי בּוֹקֶר וְעֶרֶב הִמְתִין לְאִטּו
כְּדֵי לְהַרְדִים אוֹתִי הֲיוּ הוֹרַי הַצְּעִירִים לוֹקְחִים אוֹתִי בַּמְכוֹנִית
בַּכְּבִישִׁים הַצָּרִים שֶׁל הַאָרֶץ שֶׁהָיְתָה לָהֵם וְהֵם הָיוּ לָהּ
הַרְבֵּה הַמְצָאוֹת עוֹד לֹא נוֹדְעוּ. עָשׂוּ לִי אַמְבַּטְיוֹת שֶׁמֶשׁ
שֶׁגּוּפִי הַקָטָן יִסְפוֹג וִיטָמִין דִּי וְלֹא תִּהְיֶה לִי רַכֶּכֶת וְאָכֵן אֵין לִי
שׁוֹדְדִים הָיוּ דְּמוּיוֹת מֵסִיפּוּרִים עם דֻּבִּים שֶׁהָיוּ פַּעַם בְּאַרְצֵנוּ
עֵצִים בְּכַרְטִסֵי קֶרֶן קַיֶמֶת הָיוּ רוֹקְדִים הוֹרָה עַל שְׁמִי כְּמַתְנַת כָּל יוֹם הֻלֶדֶת
כָּל שַׁבָּת קוֹדֶשׁ לְבַקְּרָם. הַשֶׁבְרוֹלֶט וְכוֹחוֹת הַסּוּס שֶׁלוֹ הָיוּ מַדְהִירִים אוֹתָנוּ כְּמֶרְכֶּבֶת אֵלִיָּהוּ הַשָּׁמַיְמָה
הָאֶמֶת נִרְאָתָה פְּשׁוּטָה וְהָעוּבְדוֹת לֹא חוֹתְכוֹת
עוֹלָמִי הָיָה צִבְעוֹנִי. הַתַּרְנְגוֹלוֹת בֵּחָצֵר אָהַבוּ פְּרָחִים סְגוּלִים וְהֵטִילוּ בֵּיצִים עִם צָהוֹב וְלָבָן
וְהַכָּל הִתְרוֹצֵץ בְּבִטְנִי והִסְתַּדֵּר כְּעוֹלָם קָטָן, לֹא כְּפֶלֶא, כְּחוֹק
הֶעָתִיד הָיָה מַשֶּׁהוּ טוֹב לוֹ מְחַכִּים וּמְחַכִּים וְמָתַי יָבוֹא
אֲנִי ט.ב.ע. יָצַאְתִּי רְגָבִים רְגָבִים מִבֶּטֶן אִמִי ואֶל מֹח הַאֲדָמָה אָשׁוּב
כּוֹתֶבֶת עַכְשָׁו אֶת מַה שֶׁנֶעֱלָם לִפְנֵי שֶׁיֵעָלֵם
גדלתי בתל אביב בשנות ה, 60 , ברחוב מגידו 5, ליד כיכר מלכי ישראל, בה כילדים עשינו מדורות לג בעומר ובהן שרפנו את אייכמן. מולי ברחוב מגידו חי קצטניק, יחיאל דינור, שנראה לי איש מבוגר מעולם אחר. ידעתי למה הוא קשור בגלל משפט אייכמן. והשואה היתה עבורי משהו מעבר מאד רחוק. מאד.
במרחק שמיעה היה גן החיות וממנו נשמעו שאגות האריה. כל זה ועוד פרטים ביוגרפיים וזכרונות מהגיל בו גרתי בבית הזה, מופיעים בשיר:
אנחנו כאן
מילים ולחן: טלי בן ענת
ביצוע בהקלטת אולפן: ליעד שר
אֲנַחְנוּ כָּאן,
הָעוֹלָם רָחוֹק
אֶמְצַע הלבנט
וְצָהֳרַיִם
וְהָאוֹר בְּבֹהַק גָּדוֹל
בָּרְחוֹב שֶׁל קצטניק
אֲנַחְנוּ גְּדֵלִים
וְתַחַת הָרְחוֹב
בּוֹרוֹת פְּעוּרִים.
חַלְבָּן מַעֲבָר לַדֶּלֶת
מְשַׁקְשֵׁק בַּקְבּוּקִים
בַּמוֹבִיל הָאַרְצִי
הַמַּיִם שָׁרִים.
שָׁבּתוֹת חוֹל וזֶפֶת
בָּעִיר הַחוֹלֶמֶת
תֵּל אָבִיב הַקְטָנָה
שִׁיּשִׂים וְאַרְבַּע.
בַּגַּן הַחַיּוֹת
הָאַרְיֵה שׁוֹאֵג כַּאֲשֶׁר
מִכְנָסִי סַן טְרוֹפֶז
אַבָּא לֹא מֵאֲשֶׁר.
הַקַּיִץ יוֹצֵא
אֶפְשָׁר לָקַחַת אֲוִיר
מהַבִּיטְלְס הַחֹפֶשׁ
נִשָּׂא בָּאֲוִיר.
שָׁבּתוֹת חוֹל וזֶפֶת
בָּעִיר הַחוֹלֶמֶת
תֵּל אָבִיב הַקְטָנָה
שִׁיּשִׂים וְאַרְבַּע.
אֲנַחְנוּ כָּאן
הָעוֹלָם רָחוֹק
אֶמְצַע הלבנט
וְצָהֳרַיִם
וְהָאוֹר בְּבֹהַק גָּדוֹל.
בֵּית גּוֹבְרִין (שיר על הקיבוץ)
הָרַכֶּבֶת עוֹצֶרֶת בָּעֲיָרָה הַסְּמוּכָה וּכְבִישׁ
סַרְגֵּל רַב עֲרוּצִים עוֹד
לֹא נִסְלָל. בֵּינְתַיִם מִתְפַּתֵּל הָאַסְפַלְט בַּעֲלִיָּה
וּמִישׁוֹרִים עוֹד נֶהֱנִים מִיָּפְיָם
בֵּין הַגְּבָעוֹת, בּוֹאֲךָ הַבַּיְתָה
שֶׁל כֻּלָּם.
כְּמוֹ הַשָּׂדוֹת,
גַּם בַּנּוּ פַּשְׁטוּת גַּאֲוָה אֲדֻמָּה
וְארומת זָהָב שֶׁל חִטָּה.
עבודה
בקיבוץ היה סידור עבודה. לוח עם מגנטים ושמות האנשים משובצים בענפים.
היית עובר בחדר האוכל בערב לראות איפה אתה עובד מחר, לפי צרכי הקיבוץ.
חדר אוכל. פרדס. מכבסה. מטבח. גן ילדים.
מתישהו מצאתי את עצמי בתחום החינוך שנים רבות, ולבסוף בניהול החינוך, וניהול קהילה.
לימודים
למדתי תואר ראשון (הלימודים אושרו באסיפת הקיבוץ) , לאחר הרבה שנים, לאחר הפרטת הקיבוץ, יכולתי ללמוד שוב, ומאז לא פסקתי.
תואר שני למדתי כתיבה יצירתית במסלול לתואר שני באוניברסיטת בן גוריון.
זה הביא אותי חזק לעולם הכתיבה, והשירים. בסוף המסלול (ב2008) הגדרתי את עצמי לעצמי כ"אדם כותב" ומאז הקדשתי זמן חיים לכתיבה, לשירים, וידעתי הרבה דקות של חסד בזמן הזה.
בהתחלה בכתב יד, תמיד עם עט על נייר. ואחר כך אם השיר באמת חי הוא עובר למקלדת. כך תמיד.
היתה לי ספה צהובה על המרפסת. ושם נולדו הרבה התחלות של שירים.
זה היה עם סיגריה.
מתישהו הפסקתי לעשן, וגם הספה במרפסת פינתה מקום למשהו אחר. חששתי שבלי סיגריה זה לא יעבוד. אבל זה עבד. חששתי שבלי הספה והרוח שעוברת במרפסת זה לא יעבוד. אבל זה עבד.
אז ככה אני עם השירים והכתיבה, ביחד.
האהבה שלי לתקופת הילדות ולהוויה של ילד קיימת עד היום.
נושאים שכתבתי עליהם במיוחד בשירים הם: אהבה (על כל גווניה), אהבה לא"י, אהבה לטבע והתרוממות רוח, דאגה לטבע, שלום, מהם החיים, שירים על מוות.
כבת לפלמחניקים, לסבים ציוניים, להורים של שלום ולאמא של שלום ואהבה
נכתב השיר על ייחול לשלום. בתקופה בה נכתב כבר כמעט לא נעשה שימוש במילה שלום, ורציתי להשפיע על המציאות ולהחזיר אותה להיות מדוברת.
השיר נכתב מפי דור. דור אשר רוצה שלום, דור שזולגות לו שתי דמעות, גם ימין, גם שמאל, על זה שאין שלום. דור שמעז לחלום על שלום. אם שיר היה יכול להגשים חלום, דייני....
שלום
טלי בן ענת
שְׁתֵּי דְּמָעוֹת
מְחַכּוֹת בְּיַחַד,
מֶלַח פֹּה מֶלַח שָׁם,
הִנֵּה בָּא
הִנֵּה בָּא
הַזְּקֵנִים מִתְלַחֲשִׁים.
שְׁתֵּי דְּמָעוֹת
מְחַכּוֹת בְּכָל צַד,
הִנֵּה בָּא
הִנֵּה בָּא,
נוֹתְנִים יָד בְּיָד
חוֹלְמִים אוֹתוֹ חֲלוֹם
שָׁלוֹם.
מִתְכַּסִּים בִּשְׂמִיכַת שָׁמַיִם
תַּחַת מִשְׁטַח אַהֲבָה כָּחֹל,
כָּל עוֹד יֵשׁ בָּנוּ נְשִׁימָה
מְפַזְּרִים אַהֲבוֹת קְטַנּוֹת
עַל גַּלֵּי הַחוֹל
שׁוֹרְקִים עָמֹק לְתוֹךְ הַכּוֹנְכִיָה.
בְּצַעַר הַחֲלוֹם
בּוּעַת יַלְדוּת עוֹלָה,
יוֹשְׁבִים חַסְרֵי הַנָּחַת
וּמַעֲלִים תְּמוּנָה,
יוֹשְׁבִים בְּיַחַד
אוֹרְגִים בִּגְדִי אוֹר,
פּוֹרְמִים חוּטֵי סָפֵק גַּם פַּחַד
חוּטֵי הַדּוֹר.
הַנְּבִיאִים הָעַתִּיקִים
קוֹלָם מוֹפִיעַ,
שְׁתֵּי דִּמְעוֹת בְּשֵׁלוּת
זְמַנָּן הִגִּיעַ.
פִּרְחִי אִכְפַּת לִי
נוֹשְׁרִים לְכַף יָדֵינוּ,
תַּחַת יָרֵחַ תְּכוֹל רָקִיעַ
שָׁלוֹם עָלֵינוּ.
אני תלמידה נצחית
למדתי לימודי הנחיית קבוצות ב"קולות בנגב". ו..הרבה לימודים בתחום הרפואה המשלימה/מיסטיקה/מודעות עצמית, הגיעו מתוך סקרנות, רצון למודעות לגבי עצמי ואהבת אנשים. למשל:
תטא הילינג
הקשבה קונטית עם אור קורן
ביואורגונומי עם נוגה
קריאה בקלפי טארוט ופסיכומאגיה עם יואב בן דב
קונסטלציה משפחתית, עם מורים נפלאים מבית הספר, בו גם הוסמכתי להנחייה בקונסטלציה משפחתית.
פיתוח מודעות, שיפור איכות חיים, אני אוהבת את העשייה הזו. אני אוהבת את המסתורין והגילוי.
אני מאמינה שהתפתחות וצמיחה באים הרבה פעמים עם קשיים, אבל שמהקושי אפשר להמריא. ושבקושי יש גם מתנות שאולי לא היו מגיעות בלעדיו. אני יותר ממלאת פליאה כמה אפשר לחיות את פירות הקושי. כולנו נולדנו עם קשיים. החיים הטובים הם להבין לקחת את זה למקום של מתנה. מתנה לעצמי וגם לעולם.
במשך כמה שנים הרגשתי פיצול בתוכי, בין עולם הטיפול לעולם הכתיבה, כאילו הם רבים על הבכורה בתוך עולמי. אבל יום אחד העולמות התחברו. ומכאן נולד עולם הסדנאות.
אני מאמינה בחוויה. היא הלמידה המשכנעת ביותר. היא כל כך משכנעת, שזו אפילו לא למידה. החוויה נכנסת תחת העור. והופכת אחד עם מי שחווה אותה.
הסדנאות שלי נבנות כדי לאפשר את החוויה. להרגיש את החיים.
שיר שנכתב על הריפוי שטמון בכתיבה, מתוך החוויה, כאשר לא מסלקים את הרגשות שקשה איתם, נוצרת לאחר זמן התפתחות ומשהו משתנה. כמו אלכימאים הופכים מתכת פשוטה לזהב.
כמה שהכאב גדול יכול השיר לעשות לכותב טוויסט גדול:
נוֹצָה אֲדֻמָּה – טלי בן ענת
טלי בן ענת
כְּתִיבָה מְנַחֶמֶת
מִצְּמִיחָה כְּנָפַיִם
קְטַנּוֹת וְרֻדּוֹת
8 טוֹן הוֹפְכִים
לְנוֹצָה אֲדֻמָּה
הָאֱמֶת עוֹלָה לְקַו הַגָּרוֹן
וּמִסְתַּדֶּרֶת בְּאוֹתִיּוֹת קְטַנּוֹת
מְגָרְדוֹת
שֶׁצּוֹעֲקוֹת:
מָה שֶׁהָיָה הוּא כָּאן,
לֹא הוֹלֵךְ לְשׁוּם מָקוֹם
דּוֹקֵר כְּמוֹ זָקָן
לָבַן שֶׁל אַשְׁמְדַאי
וַאֲנִי עַם זֶה
וַדַּאי
אֶלָּא מָה
וְאָז 8 טוֹן
הוֹפְכִים נוֹצָה אֲדֻמָּה