כתיבה היא עיבוד חומרי נפש. גם אם נראה לנו שאנחנו רק מתעדים, נעשית פעולת עיבוד של המידע.
נושא שקשה לנו לדבר עליו, או לא מקובל לדבר עליו, או אין לנו עם מי לדבר עליו כך שיתקבל ללא שיפוט וביקורת.

הכתיבה היא תהליך יצירתי, וככל התהליכים היצירתיים היצירתייות היא כלי ריפוי.
היא מאפשרת גיבוש אני אוטנטי, המחובר לעצמו בהווה.
היא משפרת את ה weel being שלנו. את החיות שלנו, את הבריאות.
היא מראה את העושר הפנימי שלנו.
זה כמו מעיין פנימי שיש עליו אבן שסוגרת והכתיבה גוללת את האבן.

הכתיבה חושפת לנו את היחודיות שלנו. כי רק אנחנו יכולים לכתוב כמו שאנחנו כותבים.
כשאדם נחשף ליחודיות שלו הוא מרגיש טוב יותר, הוא נרפא.

הכתיבה משחררת דברים שלא היינו מודעים להם. היא דרך אל המודחק, אל הלא מדובר בין האדם לביון עצמו. האדם מכיר עוד רובד בו ועצם הפעולה מעלה בו פליאה. יש תחושת הקלה.
אדם מסתובב עם סודות. ככל שהסוד סגור יותר נלקח ממאגר האנרגיה שלו חלק לשמירה על הסוד.
להוציא את הסוד בכתיבה יוצר תחושת שחרור והקלה.

בעת הכתיבה יש חיבור לרגע (מיינדפולנס), תשומת הלב נמצאת ברגע בו מתמקדים.
התמקדות ברגע היא לכשעצמה טיפת מרפא, והיא גם אימון לחיות את הרגע הזה.

בכתיבה אנחנו נחשפים לתנועה שבחיים. זה מסר אופטימי, שגם אם היה רע, עוד יהיה טוב.

בכתיבה אנחנו מספרים את הסיפור (נראטיב) שלנו מנקודת המצב של היום. כך מתאפשר להביט על דבר שהיה קפוא בתוכנו (טראומה) מחדש. לראות מה שקרה, לא בזמן אמת. להביט מהיום על אז.
בכתיבה אנחנו משנים את הסיפור ומכניסים בו חיות.

עולים דברים מפתיעים. איזה כיף זה לאדם להפתיע את עצמו, זה כמו שנולד בי עוד חלק שעכשיו חי בי, התעשרתי.